במהלך שני העשורים האחרונים חלה מהפכה של ממש בטיפול במחלות רשתית, עם פיתוחן של תרופות נוגדות Vascular Endothelial Growth Factorי(VEGF). ציטוקין זה זוהה כרכיב מפתח במגוון רחב של מחלות רשתית, ביניהן: ניוון מקולרי גילי (נמ"ג, או Age Related Macular Degeneration AMD), בצקת מקולרית משנית לרטינופתיה סוכרתית (Diabetic Macular Edema, DME) ובצקת מקולרית משנית לחסימות ורידי הרשתית (Retinal Vein Occlusions, RVO). ה־VEGF מופרש באופן מוגבר במחלות אלו ובמחלות רשתית נוספות וגורם ליצירת כלי דם לא תקינים (נאו־וסקולריזציה) ולדלף מכלי דם ברשתית, תהליכים שמביאים בסופו של דבר לפגיעה בלתי הפיכה בתפקוד רקמה זו, שתאיה אינם מתרבים או מתחדשים. כיום, עיקר הטיפול במחלות רשתית נפוצות אלו מבוסס על הזרקות תוך עיניות של תרופות נוגדות VEGF, שמעכבות אותו ומצליחות להאט את התקדמות המחלות ואף להביא לשיפור בראייה שנפגעה כתוצאה מהן.

בטרם פותחו תרופות אלו, הטיפול העיקרי במחלות רשתית היה מבוסס על טיפולי לייזר או על טיפול פוטודינמי (Photodynamic Therapy, PDT), והזרקות תוך עיניות בוצעו במקרים נדירים יחסית ובעיקר לטיפול בזיהומים תוך־עיניים. התרופות נוגדות ה־VEGF ניתנות בהזרקה לחלל הזגוגית, בפעולה פשוטה וקצרה יחסית, שניתן לבצע במרפאה או בחדר טיפולים תחת אלחוש מקומי בלבד בטיפות, ועם פרופיל בטיחות מצוין. היעילות והבטיחות הגבוהות של טיפול זה הביאו לכך שבתוך זמן קצר הפכו ההזרקות התוך עיניות לטיפול המקובל למחלות רשתית ולפרוצדורה הנפוצה ביותר ברפואת עיניים. בישראל מבוצעות מאות אלפי הזרקות מסוג זה מדי שנה, בבתי החולים, במרכזים של קופות החולים ובמרפאות שונות.

כיום מאושרות לשימוש ארבע תרופות מקבוצה זו, שכולן מעכבות את VEGF. תרופות אלו הן: אווסטין (נוגדן מואנש המעכב VEGF), לוסנטיס (רכיב ה־Fab של נוגדן המכוון כלפי VEGF), אילייה (איחוי של רכיב Fc של נוגדן עם חלבון המחקה את מבנה הקולטן של VEGF וכך מעכב אותו) וביאוביו (מולקולה ייחודית בעלת מבנה של חלק מ־Fab של נוגדן המכוונת נגד VEGF). עם שלוש התרופות הראשונות קיים ניסיון רב שנים בטיפול במגוון מחלות רשתית. ביאוביו היא תרופה חדשה יחסית שנכון לעכשיו אושרה לשימוש רק לטיפול בניוון מקולרי גילי. בישראל, משיקולים כלכליים, אווסטין נחשבת לקו הטיפולי הראשון במחלות רשתית, ושאר התרופות ניתנות כקו שני, כאשר הבחירה ביניהן היא לשיקול דעתו של הרופא המטפל.

חשוב לציין כי הטיפול בהזרקות תוך עיניות מבוסס על הזרקות חוזרות, ולכן מטופלים הסובלים ממחלות רשתית נדרשים לביקורים חוזרים במרפאות, כולל צילומי דימות והזרקות בתכיפות שבמקרים רבים נעים בין כל חודש לשלושה חודשים. עובדה זו גורמת לכך שהטיפול המתמשך במחלות רשתית גורם לעומס רב על המטופלים ומלוויהם, על אנשי הצוות הרפואי ועל מערכת הבריאות.

כאמור, עיכוב VEGF הביא למהפכה של ממש בטיפול במחלות רשתית, ומעבר להפיכתן של ההזרקות התוך עיניות לפעולה נפוצה ומקובלת, הביא לתוצאות טובות בהרבה משהיו מקובלות בעבר, כאשר במקרים רבים מטופלים שומרים על חדות הראייה שלהם ואף נהנים משיפור משמעותי בה שנשמר לאורך זמן. לא סביר להניח שיימצא מנגנון פתופיזיולוגי נוסף שעיכובו יביא לתוצאות טובות יותר מאשר עיכוב VEGF, ולכן הושקעו מאמצי המחקר בשני כיוונים עיקריים – מציאת מנגנונים נוספים שיחד עם עיכוב VEGF יביאו לתוצאות טובות עוד יותר, ופיתוח תרופות שישמרו על פרופילי היעילות והבטיחות המקובלים בטיפול במחלות רשתית אך תהיינה עם משך פעולה ארוך יותר שיאפשר מרווחים גדולים יותר בין הביקורים וההזרקות. התרופה ביאוביו, שאושרה לאחרונה בישראל, היא דוגמה לפיתוח שכזה. מדובר במולקולה ייחודית שמדמה חלק מרכיב ה־Fab של נוגדן המכוון נגד VEGF, ומעבר לעובדה שזו התרופה הראשונה בכלל בעלת מבנה זה, גודלה המולקולרי הקטן מאפשר את הזרקתה בכמות גדולה יותר מאשר תרופות אחרות, דבר המקנה לה משך פעולה ארוך יותר מהרגיל (לפחות חודשיים ואף שלושה או יותר בין הזרקות).

פאריסימאב - מולקולה אחת, שתי מטרות

פאריסימאב היא תרופה חדשה שפותחה לפי שני העקרונות שצוינו לעיל. מדובר במולקולה חדשנית, שהיא נוגדן ביספציפי, כלומר בעל שני רכיבי Fab שונים – האחד מכוון כנגד VEGF והשני כנגד Angiopoietin-2י(Ang2). כך למעשה יש לתרופה זו שני מנגנוני פעולה שונים בעת ובעונה אחת (תמונה 1). יתרון זה נועד לא רק לשפר את יעילותה, אלא גם להקנות לה משך פעולה ארוך יותר.

תמונה 1. פאריסימאב - נוגדן ביספציפי בעל שני רכיבי Fab שונים - האחד מכוון כנגד VEGF והשני כנגד 2-Angiopoietin

במקביל למסלול הפתופיזיולוגי של VEGF, שכאמור רמתו עולה במצבים פתולוגיים וגורמת לנאו־וסקולריזציה ולדלף מכלי דם ברשתית, זוהה המסלול הפתופיזיולוגי של Angiopoietin כבעל חשיבות רבה באותם תהליכים. במסלול זה קיימים שני רכיבים שמתחרים ביניהם על אותו קולטן. Ang1 גורם ליציבות של כלי דם, בעוד Ang2 מעודד נאו־וסקולריזציה ודלף מכלי דם ברשתית, בדומה ל־VEGF. מחקרים הראו שבמחלות רשתית, הן VEGF והן Ang2 מבוטאים ברמה גבוהה מאשר באופן תקין, ולמעשה פועלים באופן סינרגיסטי בפתופיזיולוגיה של מחלות אלו. מחקרים במודל חיה של מחלות רשתית הראו שלעיכוב Ang2 השפעה דומה לעיכוב VEGF וכי לעיכוב משולב של שני ציטוקינים אלה השפעה סינרגיסטית על הרשתית. תגלית זו הובילה לפיתוח התרופה המשולבת פאריסימאב, שבזכות המבנה הייחודי שתואר לעיל פועלת בשני המנגנונים האלה יחד.

לאחרונה פורסמו תוצאותיהם של מחקרי פאזה שלישית בקרב מטופלים עם ניוון מקולרי גילי וכן עם בצקת מקולרית סוכרתית. במחקרים אלה הושווה הטיפול בפאריסימב לאילייה, כאשר מטופלים שטופלו בפאריסימאב קיבלו ארבע הזרקות חודשיות ראשונות ואז טופלו במרווחים של שלושה או ארבעה חודשים, תחת מעקב וצמצום המרווח במידה שזוהתה פעילות של המחלה. מטופלים שטופלו באילייה קיבלו שלוש או חמש הזרקות חודשיות ראשונות ואז טופלו במרווחים של חודשיים.

במחקרי YOSEMITE ו־RHINE שכללו מטופלים עם בצקת מקולרית סוכרתית, הודגם שיפור שווה בחדות הראייה בשתי התרופות, לצד השפעה מעט גבוהה יותר על עובי הרשתית עם פאריסימאב ומרווח גדול בין ההזרקות. במחקרים אלה, כ־62% מהמטופלים שקיבלו פאריסימאב היו יציבים בתום השנתיים וקיבלו הזרקות במרווחים של ארבעה חודשים וכ־78% מהם קיבלו הזרקות במרווחים של שלושה חודשים או יותר. במהלך השנה השנייה, מטופלים בפאריסימאב קיבלו מספר חציוני של שלוש הזרקות בלבד.

בנוסף, לאורך המחקר, קבוצות המטופלים שטופלו בפאריסימאב נהנו מירידה משמעותית יותר בעובי הרשתית ומשיעור גבוה יותר של ספיגת הנוזל התוך רשתי ביחס לאלה שטופלו באילייה, ובאופן עקבי היו יותר מקרים של ספיגה מלאה של הבצקת המקולרית בקרב המטופלים שקיבלו פאריסימאב.

במחקרי TENAYA ו־LUCERNE שכללו מטופלים עם ניוון מקולרי גילי, לאחר שנתיים התוצאות מבחינת השיפור בחדות הראייה היו שוות. כ־63% מהמטופלים שקיבלו פאריסימאב היו יציבים בתום השנתיים וקיבלו הזרקות במרווחים של ארבעה חודשים וכ־78% מהם קיבלו הזרקות במרווחים של שלושה חודשים או יותר. במהלך השנה השנייה, מטופלים בפאריסימאב קיבלו מספר חציוני של שלוש הזרקות בלבד. בכל המחקרים, פרופיל הבטיחות של התרופה היה מצוין, ללא תופעות לוואי חריגות או שונות מהמקובל עם הזרקות תוך עיניות של תרופות מוכרות אחרות.

פאריסימאב מהווה בשורה חדשה של ממש בטיפול במחלות רשתית וקיבלה לאחרונה אישור FDA לטיפול בניוון מקולרי גילי ובבצקת מקולרית סוכרתית. מעבר ליעילותה הגבוהה, שאינה נופלת מזו המושגת בטיפול בתרופות הנוגדות VEGF איתן יש כבר ניסיון של שנים, היא עשויה לאפשר מרווחים גדולים יותר בין ביקורים והזרקות, ובכך להפחית את העומס הרב על המטופלים ועל המרפאות, בעיקר במערכת הציבורית ואף להביא לחיסכון כלכלי משמעותי. בנוסף, היא עשויה לעזור למטופלים שעמידים לטיפול בתרופות הקיימות.

המידע המוצג מוגש לשירותכם כעדכון מדעי ואולם אין בו בכדי לעודד או להשפיע על שימוש בתכשיר כלשהו ו/או שלא בהתאם לתנאי רישומו. כמו כן, ייתכן שהמאמר יכלול מידע בנוגע לתכשירים שאינם רשומים בישראל ו/או להתוויות שאינן מאושרות לתכשירים שיוצגו. למידע הקובע בקשר לתכשיר כזה או אחר יש לפנות לעלון לרופא המאושר על ידי משרד הבריאות אותו ניתן למצוא באתר.

מוגש מטעם רוש פרמצבטיקה (ישראל) בע”מ